כשהעובד המפוטר שם יד על רשימת הלקוחות 

בתקופתנו, בה מצוי המשק בעיצומו של משבר כלכלי ומיתון מהעמוקים שידעה המדינה, גוברת עד מאוד התחרות בין עסקים על כל לקוח פוטנציאלי. תחרות זו גוררת אנשים ועסקים לעימותים קשים על נתחי שוק. החוק נותן מענה, חלקי אמנם, למצב בו "עורק" עובד לשורות המתחרה. במקרים אלה ראה לנכון המחוקק, ובצדק רב, להגן על עניינו של המעביד המקורי כדי שלא ימצא עצמו "קירח מכאן ומכאן".

לשון החוק[1] קובעת כי גזל של סוד מסחרי הינו כל אחד מאלה

"נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי... (פסקאות (1) או (2) דלעיל - ת.ר.), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו"

בהליך משפטי[2] נדרש בית-המשפט להכריע במקרה בו עבר סוכן מכירות של החברה התובעת לחברה המתחרה. זו החלה "מגייסת" אליה את לקוחות התובעת דבר שהעלה כמובן את חמתה (וצימק את כיסה) של התובעת. באותו מקרה התחייב הסוכן, התחייבות "סטנדרטית", לשמירת סודיות ואי-התחרות בתובעת לתקופה של שנתיים מתום העסקו על-ידה. בעבר[3] כבר נקבע כי

"...כנגד חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש עומדים אינטרסים ראויים להגנה של המעביד המקורי, ובהם קניינו (סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) ואולי אף פרטיותו (סעיף 7). כן יש להתחשב בחופש ההתקשרות של המעביד המקורי, ובאינטרס הציבורי. כל אלה יוצרים את האיזון החוקתי הראוי, אשר מוביל בענייננו - באמצעות עקרון תום הלב - למתן צוי המניעה אשר בית הדין לעבודה העניק למעביד המקורי..."

בענייננו נקבע כי אכן בדפי זהב ובמאגרי מידע ניתן להשיג רשימות שמות וכתובות של בתי עסק לפי פילוח נתון, אולם רשימות אלה אינן מספקות את המידע אודות הרגלי הצריכה של כל עסק, פרטי המוצרים אותם הוא צורך, היקף הרכישות והמחיר המשולם על ידו עבור כל פריט. כך הדבר גם ביחס לספקים. ניתן להשיג במאגרי מידע ובאינטרנט רשימה של ספקים בארץ ובחו"ל, אולם רשימה זו אינה מגלה את הפרטים המלאים אודות המוצרים המשווקים על ידי הספק, המחירים, תנאי התשלום ותנאי האספקה, וכיוצא באלה פרטים.

עוד נקבע כי מאליו מובן שמי שבידיו המידע המלא יוכל להפיק ממנו תועלת רבה, הן במגעים עם הלקוחות והן במגעים עם הספקים. לכל לקוח ידע להציע טובין במחיר ובתנאים טובים מאלו אותם אותו הלקוח מקבל ממתחרהו, ובמגעיו עם הספקים המידע יסייע לו לקבל תנאים שאינם נופלים מאלו בהם מסופקים הטובין למתחרה. כך גם יוכל בעל המידע המלא לחסוך מעצמו את הצורך לאתר ספקים טובים וכן יוכל לבצע פניות ממוקדות ללקוחות רלבנטיים במקום פניה עיוורת לציבור רחב על פי רשימות כלליות המופקות ממאגר המידע. לפיכך המידע אודות לקוחות התובעת וספקיה ראוי להחשב סוד מסחרי הראוי להגנה. לאור האמור דלעיל החליט בית-המשפט כי התובעת עמדה בנטל להראות כי לכאורה הופרה כלפיה ההתחייבות שלא להתחרות בה ושלא לעשות שימוש במידע המוגדר כסוד מסחרי.

בית-המשפט אף ערך "מאזן נוחות" בין התובעת לנתבעים. במסגרת זו קבע הוא כי נזקה של התובעת מדחיית הבקשה למתן צו עיקול זמני הוא המשך שימוש בסודותיה המסחריים, וניצול סודות אלה לתחרות בלתי הוגנת שתוסיף ותפגע בהכנסותיה. הנזק הוא אמנם נזק כספי שניתן, בדיעבד, לפצות בגינו, אולם כימותו כרוך בקושי רב.

גם נזקם של הנתבעים ממתן הצו הזמני הינו נזק כספי, וגם כימותו של נזק זה כרוך בקושי רב, אולם בעוד התובעת פעילה בשוק שנים רבות ולה ציבור לקוחות מגובש, וספקים עימם היא בקשרי עסקים מזה שנים, החברה הנתבעת הינה עסק חדש, שהשוק בכללו, לקוחות וספקים, למעט לקוחות וספקים של התובעת, פתוח בפניהם לפיתוח פעילותם העסקית. בנסיבות אלו, קבע בית-הדין כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן צו המניעה הזמני המבוקש.

לפיכך אסר בית-המשפט על הנתבעים לקיים קשר עסקי כלשהו עם לקוחות התובעת ועם ספקים. עם זאת, בהתחשב בדינמיות המאפיינת את השוק בו מדובר, צומצמה על-ידו תקופת צו המניעה הזמני מ-12 חודשים שהוסכמו מלכתחילה בין הצדדים ל-6 חודשים בלבד. כך נהגו בתי-המשפט גם במקרים דומים[4].

בענייננו נתן בית-המשפט צו מניעה האוסר על החברה הנתבעת להעסיק את הסוכן או להתקשר עמו בהסכם למתן שירותים או כל צורת התקשרות אחרת, בתמורה או שלא בתמורה, במישרין או בעקיפין, בכל עניין שבו הוא מחזיק בסודותיה המסחריים של התובעת ו/או במידע סודי אחר של שלה באותו תחום.

עם מתן הצו חויבו הנתבעים באותו מקרה בתשלום 20,000 ש"ח הוצאות הבקשה ושכר טרחת עו"ד לתובעת.

נראה כי הפסיקה הנ"ל, פסיקה ראויה היא, עם זאת נראה כי התקופה לה נקצב הצו שניתן קצרה יתר על המידה. מחד, אין להניח שההליך המשפטי יסתיים בתוך 6 חודשים ולפיכך תידרך התובעת להגיש בקשה לצו נוסף או תיוותר כש"ידיה על ראשה". מאידך, אם יתברר כי הדין לימין הנתבעים דווקא הרי די בתקופה דלעיל כדי לגרום לנזק בלתי הפיך למעשה. מכאן, שאם השתכנע בית-המשפט, בשלב זה, כי התובעת הרימה את נטל הראיה וזו אף הפקידה ערובה המניחה את דעתו של בית-המשפט לכל נזק העלול להגרם לנתבעים (250,000 ש"ח במקרה דנא) מן הראוי הוא לקבוע כי הצו ייוותר בתוקפו לפרק זמן ריאלי אשר ייאפשר את מיצויו של ההליך המשפטי. נראה כי במקרה דנא ניסה בית-המשפט הנכבד "לרקוד על 2 חתונות" (להגן על 2 הצדדים) ובכך ייתכן והחמיץ את שתיהן. זאת חרף החלטתו הנכונה והראויה.

לשון החוק[5] קובעת כי

"לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר"

כמו-כן מגדירה לשון החוק[6] "סוד מסחרי" כדלקמן:

"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו"

בית-הדין הארצי לעבודה קבע[7] בהקשר זה כי

"...עסקינן ב'סוד מסחר', כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך כלל מדובר במידע במצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת שיווק"

אף במקרים מאוחרים יותר נקבע[8] כי רשימת לקוחות או רשימת ספקים של חברה הם בגדר של מידע המצוי בידי המעסיק בלבד ואינו נחלת הכלל. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב אף הוסיף וקבע[9] כי

"רשימת לקוחות ורשימת ספקים עונים להגדרה של סוד מסחרי, ומשכך, מנוע... (מנהל בחברה - ת.ר.) מלהשתמש באותן רשימות. בכך, נמנעת האפשרות כי... (המנהל - ת.ר.) ינצל מידע שברשותו, לגבי הסכמים ותנאים של החברה עם לקוחות וספקים שלה, כדי להשיג יתרון עסקי על פני החברה ומתחרים אחרים. בכדי לקיים תחרות הוגנת בין הצדדים, יש לבטל כל יתרון שעלול להיווצר לאחד מהצדדים כתוצאה מידע שיש לו על החברה, וכדי להשיג מטרה זו אין מנוס מליתן צו מניעה שימנע מ.. (המנהל - ת.ר.) או מי מטעמו מלהתקשר עם לקוחות או ספקי החברה"

יחד עם זאת, קבע בית-המשפט כי אין לאסור על המנהל להתחרות בחברה בדרכים אחרות. זאת

"כדי ליצור איזון ראוי בין ההגנה על האינטרסים של החברה לבין השמירה על עקרון חופש העיסוק... (של המנהל - ת.ר.)"[10]

בית-המשפט קבע כי שני אינטרסים מרכזיים מתנגשים זה בזה: אינטרס החברה אל מול אינטרס הציבור, שאינו מעוניין בהטלת מגבלה כלשהי, שתמנע תחרות חופשית. באותו מקרה נקבע כי המדובר על האינטרס של החברה, שלא תפגע מתחרות לא הוגנת אל מול האינטרס של המנהל שלא יפגע חופש העיסוק שלו. משכך, חיפש בית-המשפט אותה נקודת אמצע שתביא למינימום פגיעה אצל שני הצדדים. כדי להגיע לאותה נקודה היה על בית-המשפט לאזן בין השיקולים של שני הצדדים ולבדוק האם בנסיבות הקיימות ההגבלה היא מידתית וסבירה. לפיכך מצא בית-המשפט לנכון לאסור על המנהל להתקשר עם לקוחות החברה במהלך תקופה בת 12 חודשים.מן הראוי היה שבתי-המשפט לא יקמצו ידם כאשר עסקינן בהליך מקדמי בו עלה בידי התובע להרים את נטל הראיה ואף להבטיח את הנזקים הפוטנציאליים העלולים להגרם לנתבעים אם תדחה התביעה בסופו של יום. יש גם לזכור כי במצב הכלכלי הנוכחי נותרים תובעים רבים בפני "שוקת שבורה" כאשר לאחר מתן פסק-הדין, בתום מאבק משפטי מתיש, אין עוד מהיכן לגבות את הסכום הפסוק. הנתבעים מאידך מובטחים על-ידי ערובה ממשית המורכבת בד"כ מערבות בנקאית בלתי מסויגת כך שאת נזקיהם הפוטנציאליים נשוא אותה תביעה ניתן יהיה להיטיב.

יצויין כי לשון החוק קובעת כי "סוד מסחרי" הינו מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו.

רבים אינם יודעים כי בעוולות מסחריות זכאי הנפגע, כמו בחוקים מתקדמים נוספים, לפיצוי קבוע גם בלא הוכחת נזק. לשון החוק קובעת כי בית-המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

המחוקק מודע היה כי לתובע הפוטנציאלי יעמוד קושי בלתי מבוטל להוכחת קיומה של "עוולה מסחרית" כלפיו מאחר והמדובר במידע שמצוי בידיו של אחר. לפיכך קובע החוק כי חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו ועם, בנוסף, המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי.



--------------------------------------------------------------------------------

[1] סעיף 6(ב) ל חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999

[2] ת.א. 2546/02 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ, פסק-דינו של כב' השופט יהודה זפט מיום 3/3/03

[3] בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מז (4), 702 ,עמ' 708

[4] וראו למשל עע 1141/00 פודליין בע"מ נ' מיכה נחושתן, פסק-דין מיום 19/9/02

[5] סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999

[6] סעיף 5, שם

[7] ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט טכנולוגיות תכנה בע"מ נ' רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294

[8] ראו הערת שוליים מס' 388 וכן ה"פ 1450/02 לרית מדידות בע"מ ואח' נ' פרידן אריה, פסק-דינה של כב' השופטת הילה גרסטל מיום 16/12/03

[9] ראו סיפת הערת שוליים מס' 389

[10] בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד מז (4) 702, 708; ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער, פ"ד נד (3) 850